פרק 10: שביזות יום א', או: האם בקיבוץ הייאוש יותר נוח?

אני יודע שכבר עבר יותר מחודש אבל אני חייב לשאול: איך היה לכם פסח? כלומר – איך היתה חופשת הפסח? ואם למקד את השאלה שלי למה שאני רוצה להגיע אליו – איך היה לחזור לעבודה אחרי פסח???…

שמתי לב, וזה לא מהיום – שכולם סביבי מה זה מבואסים לחזור לעבודה, ולא משנה אם זה אחרי חופשה ארוכה, חופשת לידה, מילואים או סתם סופ"ש. פעם שמעתי איזה מומחה שאמר שהשביזות-יום-א' הזאת מגיעה במקור מתקופת הצבא, אבל אחרי ששמתי לב שגם האירופאים מרכזים את רוב ההתאבדויות שלהם לתחילת השבוע – אני חושב שיש פה משהו הרבה יותר עמוק (אל תבדקו אם אני צודק, כי גם אני לא בדקתי. פשוט תזרמו איתי).

אורח לרגע 10

מעניין אותי אם גם בר רפאלי שבוזה בימי ראשון…

לא משנה, בגלל שהתופעה הזו נורא הטרידה אותי, הייתי חייב לשאול את החברים שלי בבארי אם גם אצלם זה ככה. כבר מזמן שמתי לב שהחבר'ה האלה מתייחסים קצת אחרת לחיים ומה שמטריד אותנו ה"עירניקים" (שכ"ד, משכנתא, אוברדרפט) לא תמיד נוגע להם ("למה אין סודה בחדר אוכל קיבינימט?!"). וזה לא שהם לא צמצמו פערים מאתנו, אבל לפעמים אצל חלק מהם עוד בורח ה"קיבוצניק" של פעם, שיותר משמח אותו שיורד גשם, מאשר שהדפוס זכה באיזה מכרז גדול, למרות שהגשם כבר מזמן לא משפיע להם על חשבון הבנק.

הפשטות הזו ש"לא צריך לסבך שום דבר", הרוח הקיבוצניקית ההיא, מפעם, עוד נשארה חזק מאוד בהתייחסות שלהם לחיים. ואני מדבר רק על מה שאני יודע מהחברים שלי מקיבוץ בארי כרגע, כי רק אותם אני מכיר.

וזה מוזר, כי כל מי שעובד מולם מגלה שבכל מה שקשור לעבודה הם בדיוק כמונו – אולי אפילו קצת יותר רציניים. למרות שכולם שם מתחלקים ברווחים בצורה שווה – זה לא גורם לרובם להקטין ראש, או להימנע מלקחת אחריות. אני מודה שבהתחלה לא הצלחתי לתפוס איך זה שמנכ"ל הדפוס אוכל ביצה קשה עם קוטג' בארוחת ערב בחדר אוכל, בזמן שאת הצהריים שלו הוא סעד עם איזה מנכ"ל של בנק, במסעדה הכי מפוארת בתל-אביב.

והייתי חייב לשאול את החבר הקיבוצניק שלי – איך זה לא מפריע להם, השוויון האבסולוטי הזה, שבשביל קפיטליסט כמוני הוא הדבר הכי לא הגיוני שיש.

אתה צריך להבין משהו, הוא ענה לי בלי לחשוב כמעט, ככה גדלנו. זה לא שהשינויים בעולם פספסו אותנו, הם רק מגיעים אלינו קצת יותר לאט. אם פעם מי שהלך לפסיכולוג נחשב לקוקו, היום זה כבר הרבה יותר מקובל וטבעי. ולהבדיל, אם פעם לעשות בר-מצווה היה לרדת אומגה ולהבעיר אש בכל הוואדי – היום זה אותו דבר, רק שאפשר בנוסף גם לעלות לתורה בבית-הכנסת המקומי, ואף אחד לא יראה בזה בגידה ברעיון הקיבוצי.

ואז נזכרתי למה בכלל התחלתי איתו את השיחה הזאת, ושאלתי: גם אתה שבוז בכל יום ראשון כשאתה צריך לחזור לעבודה?

תראה, זה באמת היה ככה פעם, אבל התרגלתי להזכיר לעצמי בכל תחילת שבוע, איך שהייאוש מתקרב – שאני לא נויניק או פלאח, אלא אחד שבסה"כ הולך לשבת מול המחשב במפעל ממוזג, ולא לעשב את השדות עם טוריה בשמש. תאמין לי, זה עובד יופי (ואם זה לא יעזור – תמיד תזכור שאליפות אירופה בכדורגל מתחילה השבוע…)

___________
לכל טורי "אורח לרגע"

אודות השם שמור במערכת

ואנוכי הוא הו הי הי - ומי יודע מהו שמי? שמו המפורש של הו הי זה הוא סוד כמוס במחזה...
פוסט זה פורסם בקטגוריה אורח לרגע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s