לפני 68 שנה: אם כרוז נופל ממטוס… דגל לבן זו לא אופציה

פיסת היסטוריה שעוד לא סופרה: הזמן, יום אחרי הכרזת עצמאות מדינת ישראל. במרחק קילומטר מעזה, מחופרים בעמדותיהם קומץ החלוצים, מקימי היישוב בארי. בתגובה להכרזה, הצבא המצרי יוצא למתקפה, והמלחמה מתחילה בכרוז שנופל ממטוס

ב-15 במאי 1948, יום אחרי שדוד בן גוריון קרא בתל-אביב "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל…" הופיעו בשעה 6:00 מטוסים מצריים בשמי נאחביר (בארי הישנה), והטילו כרוזים, מודפסים באותיות עבריות מסורתיות ומנוסחים בשפה גבוהה ומאיימת, רצופת שגיאות כתיב.

כך נראה הכרוז המקורי (גרסה מוקלדת ומוגהת בצידו):

כרוז_1948בשם אלוהים המרחם עלינו
"אמר אלוהים: אם האויבים שלך רוצים בשלום – תעשה כרצונם. אלוהים הוא השומע, ויודע".

במילים הקדושים מהקוראן אני פונה לתושבי הישובים ומקבל עלי להתנהג לפי מילים הקדושים הללו. מטרתנו היא להביא שקט ביניכם, בתנאי שגם אתם תתנהגו בשלום, ותצילו את חייכם את רכושכם ואת ילדיכם.
אין היא כוונתנו להתחיל במלחמה, רק במקרה של התנגדות, שתהיה לבטלה ולא תמשך זמן רב, ורק במקרה שתנסו להרוס את המחסנים והמזון שבידיכם.
ובכן אנו עונים לכל התושבים להניח את הנשק בשקט. להניף דגל לבן. למסור את כל התחמושת, מוקשים וכל ציוד מלחמה, לאסוף את הכל במקום אחד, בלי להשמיד אותו.
נא להוציא לפועל את כל הפקודות האלה, במשך שעה מזמן קבלת הכרוז הזה.
אחרי שעה, כל מי שלא ישמע לפקודות הללו יחשב כמתנפל ויוכיח שברצונו להילחם.
אמר אלוהים: "כאשר יתקיפו אותך – תענה בהתקפה – ותדע שאלוהים בצד הטובים".
(מהקוראן)
אלוהים הכביר האומר את האמת

המתיישבים הצעירים לא פעלו לפי הנחיות הכרוז, הם לא הניפו דגל לבן, ולפיכך "נחשבו כמתנפלים". אחר הצהריים התחילה ההפגזה המצרית על הישובים ניר-עם, סעד ובארות יצחק. צבא רגלי משוריין התקיף את יד-מרדכי והדרך אל הנגב נותקה.

נחביר בהפוגה 1948

ב-18 במאי הופגזה נאחביר לראשונה. חיים חוטר-ישי, ממקימי הקיבוץ, כתב אז ביומנו: "הביצורים שלנו אינם מתאימים למציאות הפגז, רסיסי צינורות שהיוו סוללות הגנה, עפים באוויר עם כל פגז. הפילבוקסים ["מוצבי חוץ", עמדות בטון מחוץ לגדר העיקרית] אינם מחזיקים מעמד בפני פגיעה… ובמחנה רק מקלט אחד. חלק מהצריפים עולה באש. במקלט מתרכזים כל אלה שאינם בתקן לוחם. הבחורים בעמדות ובתעלות."

ראובן וחמילו בנחביר  עמדה בנחביר 1948

וראובן קלמר, אף הוא מהמייסדים, כתב: "אחרי ההפגזה התחלנו לחפור ולהתחפר. לא היו לנו חומרים לבנות את המקלט. הצעתי שניקח את העץ של הצריפים. בהתחלה התנגדו לזה, בסופו של דבר כך היה, ובאמת – מה שלא לקחנו, נשרף בהפגזות. אני זוכר את חדר האוכל, שהייתי גאה בתכנונו… יום אחד המא"ז הודיע: עד היום המצרים ירו פצצות של 25 ליבראות, נודע לנו שהם קיבלו פצצות של 125 ליבראות. היה צריך לחזק את המקלטים. אמרתי למא"ז, תביא תמוכות של קורות עץ מניר-עם, ונחזק. השגנו כמה קורות וחיזקנו. אף מקלט לא התמוטט."

ואכן, היה שם חוזק! ההיסטוריה מוכיחה שהמתיישבים בנגב המערבי, באזור שהיום מכונה "עוטף עזה", ביחד עם הצבא הצעיר של המדינה שקמה – בלמו את המצרים וכך קבעו את גבולה הדרומי של ישראל. חיים וראובן ושאר חברי בארי הגנו בנחישות על הישוב שהקימו, והפכו אותו בהמשך למקום פורח ומשגשג.

הכרוז המצרי דובר העברית נשמר בארכיון הקיבוץ, כדי להזכיר לכולנו את ימיה הראשונים והסוערים של המדינה. הלצה מקומית אומרת שהוא היווה השראה, שנתיים מאוחר יותר, להקמת בית הדפוס הראשון בנגב, הוא דפוס בארי.

אודות יגאל זורע

מעצב גרפי בדפוס בארי. עשה את כל הדרך מסידור ויציקת אותיות עופרת, דרך הרפידוגרף ועד המקינטוש והאינטרנט. עבר בדרך בפרדס ובבצלאל. זוכר (פחות או יותר) איך התחלנו, איך המשכנו ומה עוד צפוי. אוהב אותיות עבריות, צבעי דפוס שונים וקיפודים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, מורשת ונוסטלגיה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לפני 68 שנה: אם כרוז נופל ממטוס… דגל לבן זו לא אופציה

  1. פטריק רז הגיב:

    Like

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s