פרק 8: איפה אתם בסדר? או: פסח בקיבוץ זה מה שנחוץ

אורח לרגע_כ

אביב. התקופה האהובה עליי בשנה. החורף נעלם, הירוק מצהיב, עיגולי זיעה חוזרים ומופיעים תחת בית שחיי, והתחושה הכללית היא שמשהו טוב מתקרב.

אבל אז בא פסח.

דיכאון הפסח הזה, תאמינו לי. כבר כתבו הרבה פוסטים משעשעים בנושא "איפה עושים את החג השנה", ככה שאני בטח לא אכתוב על זה, מה גם שאצלנו אין ויכוח בכלל (זאת אומרת יש, עד שאני מביא את הטיעון המנצח "אבל ההורים שלך מתים!", ואז היא נזכרת ומוותרת). מצד שני, גם אצל ההורים שלי כבר לא כיף כל כך, ואם להגיד ת'אמת – פסח הוא סיוט גם שם. לכן מאוד שמחתי כשידידי הקיבוצניק מדפוס בארי הזמין אותנו פעם לבוא ולראות "איך באמת צריך לחגוג את פסח"…

התעלמתי מהעובדה שההזמנה שלו היתה בעצם רק מתוך נימוס, ואמרתי – יאללה, בכיף, תודה. מה גם שהוא הצהיר שלא נדרש ממני שום מאמץ. זה רק בגלל שלא היה לי נעים לבוא בלי כלום, קניתי באיזו צומת בדרך עציץ של רקפות וחבילת תותים.

אווירת החג הלכה והתעצמה בי ככל שהתקרבנו לנגב. תראו את החיטה, אמרתי לילדות, ממש ים השיבולים. זה גזר, השביתה זוגתי את השמחה והשפילה אותי שוב מול הבנות. למזלי הן היו עם אוזניות וממש לא הזיז להן שאבא שלהן מומחה לחקלאות כבר לא יהיה.

8אורח לרגעהגענו באיחור של חמש דקות לחדר האכילה, רק בשביל לגלות שהקיבוצניקים, בניגוד לשאר העם בישראל, מתחילים בזמן, ויותר חשוב – גם גומרים בזמן. בכלל, בסדר קיבוצי הכול מתוקתק. יש מי שהתפקיד שלה לשיר – אז היא תשיר, גם אם היא לא יודעת לשיר. זה מין חוק לא כתוב כזה – מספיק שתרצה לעלות על הבמה ואתה עולה. האפשרות האחרת היא לחלק מרק מקומקומי פלסטיק או לעשות תורנות חיסול, כך שזה די ברור למה אנשים מוכנים להשפיל את עצמם ולזייף מול כל הקיבוץ ואורחיו.

אבל אם להשוות בין הפסח "שלנו" העירניקים לפסח "שלהם", אפשר לומר שהסדר הקיבוצי שם יותר דגש על האביביות של החג מאשר על המסורתיות שלו. לא שהם לא קוראים את ההגדה, אבל צמצום כזה לא ראיתי גם בסדרים הכי מחופפים שהייתי בהם. הדבר היחיד שדומה בין "ההגדה הקיבוצית" וההגדה המסורתית – זה מתי אוכלים. אצלם יש שירים, יש ריקודים, יוצאים לעשן באמצע, פוגשים חברים, ואם אין לך מזל (או דווקא יש) אז תעשה גם תורנות חליבה באמצע הסדר.

אז נכון שהאוכל של הדודות שלי קצת יותר טוב מהמרק-עוף-קניידלך-אורז לבן-ומלפפונים-חמוצים שהגישו לנו, אבל מצד שני אפשר לנשום בסוף הערב גם בלי לשחרר את החגורה. בנוסף, אין בקיבוץ את הבן דוד המתחזק הנודניק שיש בכל משפחה, שמכריח את כולם לקרוא את כל ההגדה בלי לוותר על אף מכת מצרים.

ומה שהכי אהבתי בסדר הקיבוצי, ולעובדה הזו שמתי לב רק כשהיינו בדרך הביתה, זה שבכלל לא חיכיתי שהוא ייגמר, כמו תמיד. אז נכון שבתור אורח לא היתה לי שום תורנות, אבל גם בלי זה נהניתי מזה שלא צריך למהר לשומקום. לא צריך לשטוף כלים, לא צריך לשבת עם כולם ולברבר עוד כמה שעות אחרי. גומרים-הולכים, כמו שאמרו אצלנו בשריון. כשנפרדנו ממארחינו ליד האוטו, אשתי עוד הספיקה להגיד להם שבפסח הבא הם אצלנו כמובן. הם אמרו שבכיף ויהיה אחלה, אבל לפי הפרצוף שלו הבנתי שאין סיכוי שהוא יוותר על הסדר-לייט שלהם ויבחר בעונש שמחכה לנו בבית של ההורים כל שנה…

___________
לכל טורי "אורח לרגע"

אודות השם שמור במערכת

ואנוכי הוא הו הי הי - ומי יודע מהו שמי? שמו המפורש של הו הי זה הוא סוד כמוס במחזה...
פוסט זה פורסם בקטגוריה אורח לרגע, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s