פרק 7: כבר סיפרתי לך כמה רצתי היום? או: יום עבודה מפרך

אורח לרגע_כ

תמיד כשאני הולך למילואים ומגיע לכל מיני חורים בנגב, אני שואל את עצמי איך מעבירים ת'זמן במקומות משעממים כאלה. כמובן שאם יש לך טאקט, אתה לא הולך לתושבי המקומות האלה ושואל אותם בפנים איך הם לא חוטפים קריזה מהשקט המחרפן הזה. אבל לי, כמו לאמא שלי אגב, אף פעם לא היה יותר מדי טאקט, אז הלכתי ושאלתי אותם.

אז דעו לכם שלמרות עור הפיל הקיבוצי המפורסם (בעיקר בעקבים, כי הם יחפים כל הזמן), אם יש דבר שהם נעלבים ממנו, זה כשמישהו מפקפק באורח החיים הנהדר שלהם, ואז הם חייבים לספר לך כמה שבכלל לא משעמם לגור רחוק מהציביליזציה. ויש להם גם כל מיני משפטים שאתה יכול לשמוע רק ממישהו שגר בפריפריה, כמו למשל – "היום יש לך הכל בנתיבות – בדיוק כמו בתל אביב", או "למה לנסוע לקיסריה? נחכה ששלמה ארצי יגיע להופעה במגרש כדורגל באופקים"…

אני תמיד חשדתי שבגלל שאין להם כל כך מה לעשות ואיפה לבלות, אז הם עסוקים בלעשות ילדים, כדי להפיג את השעמום. אבל הסתבר לי שגם זה כבר לא נכון כל כך, כי כמות הילדים הממוצעת למשפחה בקיבוצים כיום די דומה למה שקורה בכל הארץ, ואין יותר משפחות עם ארבעה וחמישה ילדים כמו פעם, כשהמערך היה בשלטון.

אז מה אתם עושים שם כל הזמן? שאלתי את זה שמוכר לי לוקשים במפעל כל חודש. הרי בחמש אחה"צ כבר כולכם הולכים הביתה…

7אורח לרגעמה זאת אומרת?! הוא ענה, הולכים לרוץ! בחמש בבוקר אני יוצא ל-5 קילומטר ריצה בשביל להתעורר, ואחרי הצהריים עוד 10-12 קילומטר. את הסופ"שים אני מקדיש לארבעים ק"מ רכיבה על אופניים, ואם זה קיץ, אז גם מאתיים בריכות. בשאר הזמן הפנוי אני עסוק בלספר לכל העולם כמה רצתי היום. כדאי לך גם, תראה שהחיים שלך ישתנו, אפילו ייעלם לך הכאב גב (למרות שכל הגוף יהיה תפוס…). אתה מגיע למרתון תל-אביב ביום שישי, כן?!

פה אני חייב לעשות עצירה קטנה. כל מי שיש לו משפחה יודע שהדבר היחיד שמשחרר אותך מהמשימות של בת הזוג זה לעשות כושר. לא יודע למה – אבל את זה אין להן בעיה לקבל. ללכת לשתות עם החבר'ה – זה לא. לשכב על הספה ולראות כדורגל – חס וחלילה. אבל אם תתחיל לרוץ כמו דביל – תקבל שחרור מתי שאתה רוצה, וממה שאתה לא רוצה. וזה אשכרה עובד. ראיתי את זה קורה ככה אצל מלא חברים שלי שנהיו מאושרים מהחיים (חוץ מאלה שאצלם דווקא הנשים הן אלו שהתחילו לרוץ, ואז הם נשארים לנקות את הבית ולטפל בילדים…)

אז גם אני התחלתי לעשות ספורט. ועכשיו, כשאני בא לקיבוץ, במקום להיפגש עם מנהל תיק הלקוח שלי במפעל ולראות מה קורה עם העבודות שהם אמורים להדפיס לי, אנחנו נפגשים בחנות האופניים בכניסה, יוצאים לרכיבה של איזה שעתיים, מסיימים עם כוס קפה ושיחה ארוכה על כמה ספורט כל אחד מאיתנו עושה כל יום, והופ – חוזרים הביתה אחרי עוד יום עבודה מפרך. נראה לי שגם אני וגם הקיבוצניק שלי מרוצים מהסידור החדש. אני לא מציק לו בשאלות על עבודה, והוא יכול לעסוק במה שהוא אוהב באמת, על חשבון שעות העבודה – כי הוא הרי "עם לקוחות"…

אבל הבעיה עם כל הקטע של הספורט היא רק העובדה שאני שונא את זה. זה לא כיף בכלל, זה עושה שפשפות ואני תמיד מעדיף לאכול או לישון במקום להתרוצץ בטייץ מטופש ולקוות שאף אחד לא ידרוס אותי על הכביש. אני חושב שהסיבה היחידה שאני ממשיך היא כי לא נעים לי ממנו בכל פעם שאני בא לקיבוץ. אני מפחד שלא יהיה לנו על מה לדבר אם אני אפסיק לרוץ…

___________
לכל טורי "אורח לרגע"

אודות השם שמור במערכת

ואנוכי הוא הו הי הי - ומי יודע מהו שמי? שמו המפורש של הו הי זה הוא סוד כמוס במחזה...
פוסט זה פורסם בקטגוריה אורח לרגע, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פרק 7: כבר סיפרתי לך כמה רצתי היום? או: יום עבודה מפרך

  1. אורית הגיב:

    כתיבה מבריקה!! שמחה להיות ההשראה שלך..

    אהבתי

  2. מישהו הגיב:

    נהדר. מכיר את החברה האלה מהגרפיקה שאוהבים לדבר על הספורט שהם עשו בבוקר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s