פרק 4 – מלחמה שאף פעם לא די לה, או: הם פה בשביל לעבוד

אורח לרגע_כ

כל פעם שאני צריך לבוא ולספר לכם על דפוס בארי, איך שאני מתחיל לכתוב – אני ישר נזכר במשהו שלא ממש קשור למפעל עצמו, אלא לאנשים שעובדים בו ולקיבוץ הזה שהם חיים בו. הפעם סופסוף החלטתי שלא משנה מה יהיה – יתהפך העולם, אני כותב רק על המפעל. כמובן שגם הפעם נכשלתי וגם הפעם אני הולך לבלבל לכם במוח על מה שקורה מסביב. בחודש הבא נשבע לכם שאני מגיע לתכל'ס, אבל לפני זה – אני חייב לספר לכם משהו

לפני שנה וחצי פלוס-מינוס היתה להם שם מלחמה. ז'תומרת היתה מלחמה בכל הארץ, אבל שם בדרום הרגישו את זה קצת יותר קרוב.

איך שזה התחיל, אם אתם זוכרים, כל המדינה התאחדה סביב הצבא והחיילים וסביב אלה שקוראים להם "עוטף עזה", וכולם היו נורא נחמדים וציוניים לאיזה חודשיים, ושלחו חבילות והתעניינו מה קורה שם. עכשיו, אני – בגלל שכבר יצרתי קשרים עם כמה חבר'ה בבארי, כמובן שהתקשרתי אליהם להביע אמפתיה, אולי תבוא אליי הביתה – תביא את האישה והילדים עד שיירגע קצת אצלכם?, הצעתי לו. נראה לך?! הוא ענה לי בקול של פלאח, קצת יורים עלינו – זו לא סיבה לברוח… גם על הסבתא שלי ירו פה ב-48', וגם אמא שלי רצה למקלטים בששת הימים.
4אורח לרגעאבל אז, פתאום החליטו בחברה שלנו שצריכים לרדת לנגב להזדהות עם התושבים. אז קנינו מלא שוקולדים ובונבוניירות לעובדים של המפעל, וההנהלה ארגנה משלחת שתקפוץ לבארי ותביא להם את החבילות. דווקא התארגנה משלחת מכובדת מאוד, רק שאנ'לא יודע איך זה קרה, בסוף רק אני לא חליתי באותו יום, ומצאתי את עצמי נוסע לבד באוטו בין האזעקות ברדיו, בדרך לחזית הבוערת.

הייתי בטוח שאני בא למקום נטוש, אבל במבט ראשון זה נראה בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות שבאתי לביקור. כל מכונות הדפוס עובדות, כל העובדים מחייכים, המפעל מתפקד, והדבר היחיד שמזכיר לך שיש מלחמה פה, זה חיילים שמתחרדנים בשמש ומחכים שיקראו להם להיכנס לעזה.

לא כל כך הבנתי מה הקטע. בשביל מה הפוזה המצ'ואיסטית הזאת כשיורים עליך כל הזמן. אז לקחו אותי לגג של הדפוס, שמשם רואים טוב את עזה, והסבירו לי שככה זה אצלם, ושכבר שנים יורים עליהם, רק שעכשיו, רק בגלל שקוראים לזה מבצע "צוק איתן" – כולם פתאום מתעניינים בהם. אבל בתכל'ס, דור שלם של ילדי המקום לא מכיר שום דבר אחר.

ואז הבנתי שזו בכלל לא פוזה. ככה הם. מה שאצלנו בבועה נחשב סיוט, אצלם זה פשוט חלק מהחיים. גם הם לא יודעים כמה הבומים והריצות לממ"דים ישפיעו על הילדים, וכמה שריטות יישארו להם במוח מכל הקסאמים האלה שעפים עליהם, אבל הם לא עסוקים בלהתבכיין כל הזמן. הם פה בשביל לעבוד ולחיות, ועוד לא נולד המניאק, כמו שאומרים, שיגרום להם לקפל את הזנב ולברוח. וחוצמזה, הוא אמר לי – איפה תמצא בעולם שקיעות יפות כמו אצלנו?..

בדרך חזרה הביתה, התראיין בגל"צ מישהו מהחשובים וקשקש עוד פעם על זה שלא נוותר לטרור ושננצח וכל הבלה בלה בלה הרגיל. וחשבתי לעצמי שזה הכל בולשיט אחד גדול. כי הניצחון היחיד שלנו במלחמה הזאתי זה שהמעטפה עם החשבונית החודשית שלנו הגיעה בזמן ליעדה. ועוד עם חיוך.

נזכרתי בזה השבוע, יותר משנה אחרי המלחמה ההיא, כי פתאום באמצע הבלגן הזה שיש עכשיו במדינה, שכל שעה נדקר מישהו ונהיה פחד אלוהים להסתובב ברחוב, בדיוק כשאני מקטר עם אשתי על כמה קשה לחיות כאן, אני מקבל וואטסאפ ממספר מוכר: אולי תקפצו אלינו לקיבוץ – תביא את האישה והילדים, עד שיירגע קצת אצלכם…

___________
לכל טורי "אורח לרגע"

אודות השם שמור במערכת

ואנוכי הוא הו הי הי - ומי יודע מהו שמי? שמו המפורש של הו הי זה הוא סוד כמוס במחזה...
פוסט זה פורסם בקטגוריה אורח לרגע, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פרק 4 – מלחמה שאף פעם לא די לה, או: הם פה בשביל לעבוד

  1. אורי הגיב:

    יפה
    פטריוטי כהלכה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s