פרק 2 – אין הזדמנות שנייה לרושם ראשון: ראיתי קיבוצניקים מאושרים

אורח לרגע_כ

תקציר מה שהיה פה לפני חודש: סחבק קיבל תיק לא מהעולם הזה מהבוס שלו, לקפוץ פעם בחודש לדפוס בארי כדי לבדוק את מה שהם מדפיסים שם בשביל לקוחות החברה, ולהשתדל לחזור בחיים. וזה התברר כמשימה לא פשוטה כל כך, אחרי שהגעתי למחסום נחל עוז בטעות, בגלל שעוד לא המציאו את הווייז כשהתחלתי עם הנסיעות האלה. לא יכלו לשים שלט "עזה", ולסגור עניין?!

אתם יודעים, יש כאלה שאומרים שההתרשמות הראשונה היא הכי חשובה, מה שלא כל כך תופס במקרה של המפגש הראשון שלי עם הקיבוץ. אגב, גם עם בחורות זה לא תמיד תופס. במקרה הפרטי שלי זה אפילו אף פעם לא תפס (אבל לא זה המקום והזמן) – מה שאומר בעצם שהמשפט הזה על ההתרשמות הראשונה הוא די דבילי.

בדרך דרומה, באוטו, ניסיתי לגלגל בראש את כל מה שאני יודע על קיבוצניקים, ידע די מצומצם למען האמת, שאפשר היה לסכם אותו אז בעיקר בצפייה בסרט "מבצע סבתא". משם הסקתי שמדובר בחבר'ה שעסוקים בעיקר בלחפש מתנדבות ולבקש אישורים מכל מיני ועדות שיש להם שם. האמת שכולם אצלנו אמרו לי שזה כבר מזמן לא עובד ככה, כי היום הכל כבר "מופרט" (מין מילה שהמציאו בשביל הקיבוצניקים כנראה, ואין לי כל כך מושג מה היא אומרת), ואין מתנדבות בכלל ושאני לא אצפה לכלום. עזוב, סע – תעשה מה שאתה צריך ותברח משם לפני שיעיפו עליך טיל מג'יבאליה.
אורח לרגעאבל בסוף, תאמינו או לא – הגעתי. השומרת הנחמדה בכניסה שאלה אותי מי ומה, ואחרי שהיא השתכנעה שאני רק נראה כמו בדואי, היא נתנה לי להיכנס. כבר מהשער הצהוב של הקיבוץ אתה רואה את המפעל הגדול והאפור הזה, דפוס בארי, שממוקם במרכזו של דשא ירוק כמו שירוק יכול להיות רק במקומות כאלה. אני לא רגיל לאוויר כזה נקי אז ישר הדלקתי סיגריה, כדי לאזן את החמצן בגוף. הבחור שלנו בבארי קיבל אותי בכניסה למפעל. עד עכשיו ראיתי אותו רק במשרדים שלנו, וזו הייתה הפעם הראשונה שאני פוגש אותו באזור המחייה הטבעי שלו, או במילים אחרות – בכפכפים, מכנסי התעמלות וטריקו מחוררת ("יש לנו בעיה במכבסה של הקיבוץ – כל הטריקואים חוזרים עם חורים"…).

דבר ראשון שואלים אותך מה תשתה, וכשאתה מחכה לאספרסו שלך, הוא מגיש לך קפה בוץ של מילואים ועוד אומר לך "פינקתי אותך בעוגייה" – שזה למעשה ביסקוויט שאני רואה רק בתחתית של העוגות גבינה שאמא שלי עושה כשמתחשק לה לעשות משהו. מצחיק, אבל כמה שזה נשמע לא מגרה – אני מוצא את עצמי דווקא מתגעגע מדי פעם לקפה בוץ המגעיל שלהם…

הקטע זה שמעבר לחזות הסחבקית שלהם, מהר מאוד אתה מבין שאולי הם נראים שלוכים – אבל לתת עבודה הם יודעים. בזמן שאתה רק מתעורר בעיר הגדולה, החבר'ה האלה כבר באמצע היום עבודה שלהם. הצד השני של ההתעוררות באמצע הלילה היא כמובן העובדה שבחמש אחה"צ הם כבר עם הילדים במגרש משחקים של הקיבוץ, שבזה אפשר רק לקנא. זאת בהנחה שאתם מאלה שיש להם כוח לילדים שלהם. אבל ברצינות, ופה אני מנצל את הפסקה הזו כדי ללקק להם בלי בושה (בכל זאת, הבלוג שלהם הוא הפלטפורמה לפוסט הזה…), ולומר שלמרות שמדובר באנשים שרובנו חושבים עליהם שהם בוקים – המפעל הזה שלהם מתנהל כמו המפעל הכי היי-טקי שיש בעולם. אנשים פה באים לעבוד ונותנים ת'נשמה – למרות שבסוף כולם מתחלקים שווה ברווחים ("תקציב", עוד מילה של קיבוצניקים!) ולכולם יש את אותם החורים בטריקו.

בתכל'ס רציתי לספר לכם כמה התלהבתי מהדפוס כבר בביקור הראשון, אבל מציקים לי פה עם הקטע הזה של "לא יותר מ-500 מילים", וכבר חרגתי ככה שמשטרת המחשבות מחקה לי את כל הפאנץ' ליין. אז כשניפגש פה בפעם הבאה אני אתחיל ישר מהפסקה האחרונה של הסיכום, סגרנו? סי יו, ביי.

___________
לכל טורי "אורח לרגע"

אודות השם שמור במערכת

ואנוכי הוא הו הי הי - ומי יודע מהו שמי? שמו המפורש של הו הי זה הוא סוד כמוס במחזה...
פוסט זה פורסם בקטגוריה אורח לרגע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s