פרק 1 – תחילתה של ידידות מופלאה, או: איך מצאתי את עצמי בדרך לעוטף עזה

אורח לרגע_כ

פרק ראשון ובו יסופר איך נעור משנתו השם-שמור-במערכת, הדליק את ה-Waze, התניע את הסטרטר, ונסע ל… חשב מסלול מחדש. אתם מוזמנים לקרוא, אבל דיר באלק – אחר כך מיד תעשו דיליט, כדי שהוא לא יסתבך עם כל העולם. ואשתו.

– מאמי…
– הא?!
– את זוכרת שמחר אני נוסע…
– ומה נעשה עם הבנות? אתה זוכר שזה התור שלך לחזור מחר מוקדם ולדאוג שהן לא יהרגו אחת ת׳שנייה.
– אין ברירה. חייב לנסוע. שאמא שלך תבוא לשמור עליהן…
– מצחיק מאוד, יא סתום. אמא שלי מתה כבר חמש שנים, ועדיין עוזרת הרבה יותר מהאמא ה״דווקא היום אין לי זמן״ שלך…
– אז מה את רוצה שאני אעשה? את יודעת שפעם בחודש יש לי נסיעה לבארי. מה את רוצה שיזרקו אותי?…
– מצדי שתיסע כבר היום… הלוואי שייפול עליך איזה טיל על הראש. לפחות נקבל פיצויים…

BeeriBuild_illus2שיחה לבבית כזאת מתנהלת אצלנו בבית אחת לכמה זמן, בכל פעם שהתפקיד דורש ממני לרדת דרומה לראות מה קורה בדפוס בארי, סַפָּק הדיוור העיקרי של החברה בה אני עובד. רק שאף אחד מהחשובים אצלנו לא יגלה מה אני עושה באמת, כי זה עלול להיות טרגי בשבילי. בינינו – מי יקבל עכשיו לעבודה בחור בן 46 עם חזות מזרחית + 3 בנות. ואישה. (אגב, חשוב לי לציין פה שאני לא בן 46 עדיין. אני בן 45 ו-7 חודשים ונראה מצוין לגילי. חוץ מהאישה שהתחתנתי אתה, כולן אומרות את זה).

5 שנים אחורה, בניין משרדים עצום במרכז ת״א, 3 ק״מ מהבית שלי, שלושת רבעי שעה נסיעה כל בוקר. המנהלת שלי קוראת לי להיכנס אליה למשרד. אני נורא אוהב את המנהלת שלי בדרך כלל, אבל אם הייתי יודע איזה השחלה היא הולכת להשחיל אותי, הייתי מעדיף בדיעבד לקפוץ מהחלון.

תראה שוורצמן, היא אומרת בטון שאתה מרגיש שהנבוט מתקרב לראש שלך, שמוליק מהשיווק התחרפן קצת והחליט שהוא זורק הכל, מתגרש ומקים מסעדה של טבעונים, ואני חייבת למצוא מישהו שיחליף אותו וייקח במקומו את הקשר עם בית הדפוס שאנחנו עובדים אתו. בגדול, זה אומר שפעם בחודש תרד לעוטף עזה לאשר את ההפקה החודשית לפני שהם מתחילים להדפיס, ולראות שהכל בסדר, כדי שלא יהיו בלגנים. הייתי מציעה לך קפה אבל אני נכנסת לישיבה עכשיו – אז תודה שאתה מסכים ואנחנו נזכור לך את זה. סגור ת׳דלת אחריך.

עכשיו שתבינו – אני חושב שעד אז בחיים שלי לא דיברתי עם קיבוצניק. לא היה לי מושג עליהם חוץ מזה שהם הולכים יחפים בקיץ ועם סנדלים ודובון של מילואימניקים בחורף. ויש להם שפם. לבוא ולהגיד לאחד כמוני שיושב על המחשב שלו וגולש בפייסבוק חצי יום, לנסוע למקום שאפילו ווייז לא מכיר, זה כמו להגיד לאשתי שמעכשיו היא זו שמחליפה את המצעים.

אבל זה לא שהיתה לי ברירה. אז נסעתי. מזל שעצרו אותי במחסום נחל-עוז, אחרת עד עכשיו היו מחפשים אותי בג׳באליה. בסוף המג״בניק שישב בבוטקה של הש״ג שם הבין שהוא נפל פה על אחד שאין לו מושג, והסביר לי איך להגיע. אבל על זה אני כבר אספר לכם בפעם הבאה שנפגש פה, כי בנוסף לכל הצרות שנופלות עליי, מסתבר שהם רוצים גם שאני אכתוב על החוויות שלי מהנסיעות לחור הזה.

בבוקסה הזו שנתבקשתי למלא ב-500 מילה (בחייאת, לא מספיק אני צריך לכתוב פה כל חודש, עכשיו אתם מבקשים ממני גם לספור מילים?!) אני אמור לספר לכם על החוויות שלי מהגיחות לבארי, ולנסות ולהוציא את הקיבוצניקים האלה כמה שיותר טוב, כדי שאולי גם אתם תבינו שמאחורי הטלפונים והמיילים יש אנשים, אמנם קצת מוזרים, אבל בסה״כ אנשים מאוד נחמדים. שמשתדלים.

(עכשיו מה שמצחיק זה שלפי הזמן שלקח לי לכתוב את הקטע הזה, רק אלוהים יודע איך בעוד חודש תקבלו עוד אחד, אבל תבדקו – אולי אני אפתיע אתכם).

___________
לכל טורי "אורח לרגע"

אודות השם שמור במערכת

ואנוכי הוא הו הי הי - ומי יודע מהו שמי? שמו המפורש של הו הי זה הוא סוד כמוס במחזה...
פוסט זה פורסם בקטגוריה אורח לרגע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s